— תכרות את העשבים האלה, מטאו. לפחות תלמד מהי עבודה אמיתית — אמר סנטיאגו עם חיוך עקום.
זה לא היה חיוך של רצון טוב.
אלא של אדם שמרוויח כסף ממשרד, מבלי להזיע אפילו פעם אחת.
מטאו עמד באמצע משרד הנוטריון בזקאטקאס. המגפיים המאובקות והחולצה הבלויה שלו נראו זרות לחלוטין בתוך הסביבה האלגנטית. מולו היה פרוש המפה שקבעה את גורל המשפחה.
76 הקטרים.
אביהם, דון ארטורו, אסף אותם במשך 40 שנה.
כעת קווים אדומים חילקו הכול.
החלק של סנטיאגו: 32 הקטרים של אדמה שטוחה, ליד כביש ראשי, עם זרימת מים קבועה.
החלק של דייגו: 28 הקטרים של מרעה, עם תשתיות מוכנות ובעלי חיים.
ומה עם מטאו?
16 הקטרים… בפינה הנידחת ביותר.
נטושה.
יבשה.
מלאה קוצים ואדמה סדוקה.
שום דבר.
סנטיאגו הביט בו בסיפוק.
— בהצלחה… אחי.
דייגו לא אמר מילה.
הוא הוריד את מבטו.
חתם.
מטאו הביט בשקט במפה.
ואז חתם גם הוא.
בלי לומר דבר.
בחוץ, השמש הקופחת הכתה בפניו.
מאחוריו אחיו צחקו.
הם חשבו שניצחו.
הם חשבו שהרסו אותו.
אבל לא היה להם מושג… מה נמצא מתחת לאדמה.
יומיים לאחר מכן מטאו הגיע לשטח שלו.
טנדר ישן. אוויר מאובק.
העשב היה צפוף כל כך שכמעט אי אפשר היה לראות.
אבל הוא הכיר את האדמה.
עם מצ’טה הוא פילס דרך.
שלושה ימים.
דם, זיעה, שריטות.
בסוף היום השלישי… הוא הבחין במשהו.
הצמחים היו ירוקים יותר.
האדמה שונה.
הוא כרע.
נגע בה.
לחה.
הוא חפר.
והבור התמלא מים.
מים צלולים, קרים.
הלב שלו הלם בחוזקה.
הוא נזכר במילות אביו:
„שם למטה… יש משהו.”
בסתר הוא קרא למומחה.
אחרי ארבע שעות בדיקה, המהנדס רק ישב… המום.
— מטאו… זה לא מעיין קטן. זה מאגר מים תת-קרקעי עצום. הוא יכול לספק אזור שלם.
מטאו לא סיפר לאיש.
הוא התחיל לעבוד.
קשה.
בנה.
מערכת השקיה.
גידל.
בשקט.
בינתיים אחיו צחקו עליו.
סנטיאגו במשרד שלו.
דייגו בזבז את הכסף.
ואז הגיעה הבצורת.
לא שנה רגילה.
הגרועה ביותר ב-15 השנים האחרונות.
הנהר התייבש.
השדות מתו.
החיות נחלשו.
הכסף נעלם.
הכול.
בתחילת השנה השלישית נעצרה מכונית שחורה ומאובקת ליד האדמה של מטאו.
סנטיאגו יצא ממנה.
וקפא.
שדות ירוקים.
מים.
חיים.
נווה מדבר באמצע כלום.
— יש לך… מים? — שאל.
— יש — ענה מטאו.
שקט.
— אשלם — אמר סנטיאגו. — כל דבר.
מטאו אמר רק דבר אחד:
— תביא גם את דייגו.
שבוע לאחר מכן ישבו שלושתם סביב שולחן פשוט.
דייגו היה שבור.
— ידעתי… שזה לא הוגן. אבל שתקתי.
מטאו מזג קפה.
הביט בו.
— הייתי יכול לתת לכם להתרסק.
שקט.
— אבל אבא שלנו לא עבד בשביל זה.
הם הרימו את מבטם.
— המים לא למכירה בתוך המשפחה.
סנטיאגו שאל בתדהמה:
— אז… אתה נותן אותם בחינם?
— לא.
שקט ארוך.
— אנחנו מאחדים את האדמות. תהיה חווה אחת. אני מנהל.
זה היה משפיל.
אבל לא הייתה להם ברירה.
הם הסכימו.
בלחיצת יד.
שנה חלפה.
הם עבדו יחד.
סנטיאגו בבוץ.
דייגו למד מחדש.
האדמה פרחה.
ההכנסות גדלו פי עשרה.
ערב אחד ישבו שלושתם על המרפסת.
שקיעה.
שקט.
— אתה חושב שאבא ידע? — שאל סנטיאגו.
מטאו לקח לגימה.
— הוא ידע מי אנחנו.
הפסקה ארוכה.
— הוא ידע שאתם תבחרו בנצנוץ… ואני באדמה.
הבצורת לקחה את הכסף.
המים החזירו את המשפחה.
ומטאו למד:
לעולם אל תזלזל באדם שעובד בשקט.
