הייזל פתחה באיטיות את החבילה הקטנה.
בהתחלה היא לא הבינה מה היא רואה.
ואז שפתיה החלו לרעוד.
בכף ידה נח מחזיק מפתחות כסוף בצורת כוכב קטן.
בדיוק אותו אחד.
אחיה מייסון מעולם לא נפרד ממנו.
הוא היה מחובר למפתחות המכונית הישנה שלו.
אחרי התאונה מחזיק המפתחות נעלם.
כולם היו בטוחים שאבד לנצח.
הייזל לחשה בקול חנוק:
— זה…
היא לא הצליחה להמשיך.
איליי התקרב אליה.
— את זוכרת שאחרי ההלוויה אמרת שלעולם כבר לא תרגישי כאילו מייסון עדיין לידך?
היא הנהנה.
הוא שלף מכיסו מכתב מקופל.
— באותו רגע החלטתי שיום אחד אחזיר לך את התחושה הזאת.
הוא הגיש לה בזהירות את המעטפה.
— מייסון כתב את זה.
רחש של תדהמה עבר באולם.
אמה של הייזל כיסתה את פיה ביד.
— אבל איך?..
איליי נשם עמוק.
— שבוע לפני התאונה מייסון הגיע אליי.
הוא אמר שהוא רוצה להכין להייזל מתנה לנשף הסיום שלה.
למקרה שהוא לא יוכל להיות שם בעצמו.
באותו זמן כולם רק צחקו.
איש לא העלה בדעתו שהמילים האלה יהפכו למציאות.
איליי סימן לעברה לפתוח את המכתב.
— הוא ביקש ממני לשמור עליו עד לערב הנשף.
הייזל פתחה את הדף בידיים רועדות.
את כתב ידו של אחיה היה בלתי אפשרי לטעות.
"אחותי הקטנה הייזל.
אם את קוראת את המכתב הזה, כנראה שהיום הוא נשף הסיום שלך.
אני כל כך מקווה שטעיתי ושאני עומד לידך ברגע הזה.
אבל אם אני כבר לא שם…
בבקשה תעשי בשבילי דבר אחד.
תסתכלי במראה.
ותחייכי.
כי בשבילי תמיד היית הילדה הכי יפה בעולם."
הדמעות זלגו על לחייה.
היא המשיכה לקרוא.
"אני יודע שיגיע יום שבו תלמדי שוב לצחוק.
ואם יהיה לידך אדם שיעזור לך לעשות את זה…
אל תוותרי עליו.
כי חברי אמת פוגשים רק לעיתים נדירות."
הייזל הרימה את מבטה אל איליי.
הוא חייך במבוכה.
— כל הזמן הזה רק קיימתי את ההבטחה שנתתי לו.
כל האולם קם על רגליו.
מחיאות הכפיים נמשכו דקות ארוכות.
מאוחר יותר אמר מנהל בית הספר:
— הערב לא ראינו רק שמלה יפה.
ראינו איך אהבה וחברות יכולות להמשיך לחיות גם אחרי שהאדם איננו.
כמה שנים לאחר מכן הודתה הייזל בפני אמה:
— באותו ערב איליי לא רק העניק לי שמלה.
הוא החזיר לי את הרצון לחיות.
לפעמים המתנה היקרה ביותר אינה מסתתרת בבד, בתכשיטים או בדברים יקרים.
אלא בהבטחה שחבר אמיתי שומר עליה גם אחרי שהאדם שנתן אותה כבר אינו כאן.
