הבנתי באמת מהי בדידות מוחלטת כשעמדתי ליד ארונה של בתי הקטנה, והבנתי שאחותי חשבה שבלונים חשובים יותר מהלוויה.
ננסי הייתה בת שבע.
התאונה קרתה שמונה ימים קודם לכן.
שבע.
הכומר אמר את שמה בשקט, כאילו פחד שגם מתחת לתקרת הכנסייה היא תישבר.
שילבתי את ידיי לפניי, כי ידעתי שאם אגע שוב בארון העץ החלק, כבר לא אצליח לשחרר.
השכנים מילאו את הספסלים.
המורה של ננסי ישבה בשורה הראשונה.
שני שוטרים עמדו בשקט מאחור, הכובעים בידיהם.
החברה הכי טובה של ננסי החזיקה חמנייה ביד רועדת.
המשפחה שלי לא באה.
לא אמא שלי.
לא בני הדודים שלי.
לא רוזי.
ובכל זאת שוב ושוב הסתכלתי אל הדלת, מחכה שהיא תיכנס בריצה ברגע האחרון.
מתנשפת, בוכה, מתנצלת.
אבל היא לא באה.
אחרי הלוויה נשארתי זמן רב ליד הקבר של ננסי.
הכומר עזב בלי לומר מילה.
השכנה שלנו, גברת קלדר, דחפה לידיי תבשיל חם.
– תבטיחי שתאכלי משהו, קאסי?
– אני מבטיחה. תודה.
היא לחצה את ידי.
– תתקשרי אם תצטרכי משהו. אני מתכוונת לזה. הילדה הקטנה הזאת תחסר מאוד.
יכולתי רק להנהן.
בבית הנחתי את האוכל על השיש ועמדתי במטבח בלי לזוז.
מגנטי הקשת של ננסי עדיין היו על המקרר.
הנעליים שלה עמדו ליד הדלת, כאילו היא יכולה לרוץ פנימה בכל רגע.
בסוף התחלתי לדבר בקול, כי השקט היה בלתי נסבל.
– ראית כמה חמניות הביאו לך, נאנס? היית מתה עליהן…
השריקה של הקומקום הבהילה אותי.
הכנתי שתי כוסות תה.
מתוך הרגל.
הטלפון שלי התחיל לצלצל פתאום.
לרגע אחד קיוויתי שזו אמא.
שהיא סוף סוף תדבר.
אבל זו הייתה רוזי.
הקול שלה היה שמח מדי.
קליל מדי.
כאילו אנחנו לא קיימות באותו עולם.
– קאס, את נשמעת כל כך עייפה! רק רציתי להגיד שהעברנו את חנוכת הבית להיום. מזג האוויר מושלם. את יודעת כמה קשה לאסוף את כולם יחד.
היד שלי נרדמה לגמרי סביב הטלפון.
זכרתי בבירור איך שבוע קודם היא דחקה בי:
“סעי דרך מייפל, זה מהיר יותר, קאסי!”
אפילו לא הספקתי לסיים לארוז לננסי את החטיף.
– היום הייתה הלוויה של ננסי.
הייתה שתיקה של כמה שניות.
ואז רוזי המשיכה באותו טון.
– קאסי, זה הבית הראשון שלי. את יודעת כמה זה חשוב לי. אנשים כבר הביאו מתנות. את לא באמת יכולה לצפות ממני לבטל הכול רק בגלל ש—
– בגלל שהבת שלי מתה?
רוזי נאנחה.
– את עושה מכל דבר דרמה. ננסי מתה. את מקנאה כי סוף סוף גם לי קורה משהו טוב?
אחזתי בטלפון חזק יותר.
– מקנאה?
– לא באתי ללוויה כי היו לי דברים לעשות. אנשים סמכו עליי. את לא יכולה פעם אחת לשמוח בשביל אחותך? אני בונה את החיים שלי!
– ואני קברתי היום את הילדה שלי.
הקול שלה נעשה קר.
– ואני קניתי את הבית הראשון שלי. כמה זמן עוד תמשיכי לשלוף את המוות של ננסי בכל פעם שקורה משהו טוב למישהו אחר?
הרגליים שלי נחלשו.
צנחתי לכיסא.
– אמא שם? – שאלתי בשקט.
– היא כבר הלכה. היא הביאה עוגת שוקולד לארוחת צהריים. דרך אגב, כולם שאלו אם את באה.
בלעתי את הבכי.
– אולי אבוא.
הקול של רוזי נשמע מוקל.
– יופי. רק תנסי להיות חיובית, בסדר?
ניתקתי לפני שהיא הספיקה להמשיך.
ואז הסתכלתי על עצמי במראה זמן רב.
– אני לא אצעק. אני לא אתפרק. אבל אני אסתכל לה בעיניים.
הבית החדש של רוזי עמד בקצה רחוב ללא מוצא שקט.
בלונים ירוקים וזהובים התנופפו על תיבת הדואר.
הצחוק נשמע עד הרחוב.
אנשים נכנסו פנימה עם מתנות.
ננסי אהבה בלונים ירוקים.
כמעט קרסתי מהמחשבה הזאת, אבל המשכתי ללכת.
אישה ממועדון הספרים לחצה לי את הזרוע.
– קאסי… לא ציפיתי שתבואי.
ניסיתי לחייך.
– גם אני לא.
רוזי פתחה את הדלת עוד לפני שהספקתי לדפוק.
לרגע אחד היא נראתה מופתעת.
ואז הכריחה את עצמה לחייך חיוך מזויף.
– באת.
– אנחנו צריכות לדבר – אמרתי. – קבעת את חנוכת הבית שלך ליום הלוויה של הבת שלי.
רוזי מיד הסתכלה מסביב.
– אל תגידי את זה כל כך חזק! אם תעשי סצנה, אני אגיד לכולם שאת לא יציבה. גם אמא בחרה בי ולא בך.
– אני לא אלחש על הילדה שלי.
– את הורסת את האווירה, קאסי.
היא משכה אותי למסדרון.
– אל תהפכי הכול לעניין שלך.
– את הפכת את זה לעניין שלך – עניתי. – שמת את המסיבה שלך ביום שבו קברתי את הבת שלי.
רוזי נשפה בחדות.
– היום היה מזג אוויר טוב. אני לא אעצור את החיים שלי רק כי את מתפרקת.
– היא הייתה בת שבע.
שפתיה של רוזי התהדקו.
– ואני בת שלושים ושתיים. האנשים כאן בגללי.
הסתכלתי עליה.
– אז תגידי את זה. תגידי שהבלונים היו חשובים יותר.
הקול שלה חתך את המסדרון.
– את לובשת את האבל שלך כמו תחפושת! תתאפסי כבר!
החדר השתתק פתאום.
אנשים התחילו להקשיב.
ניל, בעלה של רוזי, עמד בקצה הסלון עם כוס ביד.
– רוזי… אולי נדבר על זה בחוץ – אמר בשקט.
– לא עכשיו, ניל!
– לקאסי מגיעה דקה.
הסתכלתי עליו.
– ידעת על זה?
המבט שלו היה מלא אשמה.
– כן.
רוזי נדרכה מיד.
– ניל… אל תעז.
הוא הניח את הכוס.
– כולם, תקשיבו רגע.
השיחות דעכו.
– רובכם יודעים שננסי מתה בשבוע שעבר בתאונת דרכים. אבל מה שאתם לא יודעים הוא שקאסי בכלל לא הייתה אמורה לנסוע בכביש ההוא.
פניה של רוזי החווירו.
– תפסיק.
קולו של ניל כבר הדהד בחוזקה בחדר.
– רוזי התעקשה שקאסי תיקח את ננסי דרך העיר, כי עוד היינו צריכים לסיים את ההכנות למסיבה הזאת. היא אמרה לה לנסוע דרך מייפל, למרות שהיו שם עבודות בכביש.
עצמתי עיניים.
– רוזי אמרה: “זה רק כמה דקות יותר מהר.” כאילו הדקות האלה היו שוות יותר מבטיחות.
ידיה של רוזי התחילו לרעוד.
– זה לא קרה ככה!
ניל לא עצר.
– את ביקשת מקאסי לקחת את ננסי ובאותה נסיעה גם לאסוף את המנורות היקרות לחדר השינה שלנו. הכול בשביל מסיבת חנוכת הבית.
מישהי הניחה יד על פיה.
– אלוהים…
– ואחרי התאונה – המשיך ניל – אמרת לי לתת לכולם לחשוב שקאסי היא זו שבחרה לנסוע בכביש ההוא בסופה.
קולה של רוזי נסדק.
– זו הייתה תאונה. דברים כאלה קורים.
הסתכלתי עליה.
– אבל את התחלת את הכול, רוזי. ואז האשמת אותי.
ניל נשם עמוק.
– הייתי צריך לדבר קודם. אני מצטער, קאסי.
ואז פנה אל האורחים.
– המסיבה נגמרה. כולם הביתה.
בהתחלה איש לא זז.
ואז, לאט לאט, כולם התחילו לאסוף את המתנות שלהם.
רוזי נאחזה במשקוף.
– לא… בבקשה…
ניל אפילו לא הסתובב אליה.
– אני לא מוכן לחיות יותר בתוך שקר.
אחד מבני הדודים שלי התקדם.
– רוזי… זה נכון?
רוזי בהתה ברצפה.
– רק רציתי שהכול יצא מושלם…
– את אף פעם לא חושבת על אף אחד חוץ מעצמך! – מישהו התפרץ.
רוזי הביטה בי פתאום.
– אם תיתני להם להאשים אותי בזה, קאסי… אמא לעולם לא תדבר איתך שוב.
מהמטבח נשמעה לחישה של אישה:
– מי עושה מסיבה ביום הלוויה של האחיינית שלה?
ואישה אחרת אמרה בקול רם:
– אנחנו לא רוצים אנשים כאלה בשכונה.
רוזי הזדקפה בעלבון.
– גם לי יש חיים משלי! מה אתם מצפים? שאיעלם בכל פעם שקורה לקאסי משהו רע?
התקרבתי אליה.
– רוזי… כשצלצלת אליי, עמדתי במטבח שלי עם תבשיל חם וכיסא ריק ליד השולחן. בדיוק קברתי את הבת שלי. עדיין היה לי אדמה מתחת לציפורניים מבית הקברות.
בעיניה של רוזי הופיע סוף סוף היסוס.
– רק חשבתי… אולי את צריכה משהו שיסיח את דעתך.
– להעמיד פנים שזה לא קרה לא מקטין את הכאב.
קולו של ניל רעד.
– קאסי איבדה את הבת שלה… ואת הצלחת להפוך גם את זה לסיפור עלייך.
זרועותיה של רוזי נשמטו.
פתאום היא נראתה קטנה יותר.
מבוגרת יותר.
ניל לקח את המפתחות שלו.
– קאסי… את לא צריכה לעבור את זה לבד. אני אסיע אותך הביתה.
לפני שיצאתי מהדלת, הסתכלתי על רוזי פעם נוספת.
– תשמרי את הבית שלך. תשמרי את המסיבה שלך. וגם את כל מי שבחר בך.
בחוץ, האוויר הקר מילא את ריאותיי.
שחררתי בלון ירוק אחד מתיבת הדואר והנחתי לו לעוף.
צפיתי בו עולה מעל הבתים.
– זה בשבילך, נאנס. את רואה? את עדיין זוהרת.
ניל עמד לידי על המדרכה.
– תודה שסוף סוף אמרת את האמת – אמרתי לו. – שום דבר לא משנה את זה שקברתי היום את הבת שלי… אבל לפחות אני כבר לא צריכה להאשים את עצמי.
ולראשונה אחרי ימים ארוכים…
סוף סוף הצלחתי לנשום.
