את שמלת הסיום של בתי הכנתי מהדבר היחיד שנותר מאשתי. כשאישה עשירה צחקה עלינו
כשדלת הכניסה נפתחה באותו יום שלישי, ציפיתי לרעשים המוכרים של גיל ההתבגרות — לנעליים
אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שיום אחד אדבר עם זרים בבית קברות,
במשך חמש שנים האמנתי שאיבדתי את אחד מבני התאומים שלי עוד לפני שזכיתי בכלל
מעולם לא חשבתי שתכנון חתונה יגיע למצב שבו אטיל ספק באישה שהתכוונתי לשאת לאישה.
כשנישאתי למארק, מעולם לא דמיינתי שהחיים שלי יהפכו לסיפור כזה – מהסוג שאנשים קוראים