עברתי לפרבר השקט הזה כדי להתחיל חיים חדשים. אבל כשפרסתי את פאי הברוכים הבאים של השכנה שלי ומצאתי בתוכו פתק מוסתר, הבנתי שהעבר שממנו ברחתי בסוף השיג אותי.
כשהמובילים נסעו והרחוב השתתק, עמדתי בראש השביל המוביל לחניה ונשמתי עמוק. חמישים ושמונה. גרושה. התחלה מחדש. שוב.
הפעם נשבעתי לעצמי שלא אחזור על אותן טעויות.
הבטתי ברצועת החניה הצרה שבין הבית שלי לבין הבית של השכנה. המתווך אמר שזה שלי. גלשתי קדימה עם האוטו, יישרתי את ההגה וחניתי.
"צהריים טובים!" קרא לעברי קול עליז.
הסתובבתי. אישה עמדה ליד הגדר בנעלי בלט בצבע צהוב־לימוני, משפך השקיה בידה. היא נראתה כמו מישהי שלא יוצאת אפילו לגינה בלי ליפגלוס.
"שכנה חדשה?" שאלה בחיוך.
"נתפסת," עניתי. "אלישיה."
"ג'וסלין," אמרה והתקדמה מעט. "ברוכה הבאה לשכונה. את תתאהבי."
"אני מקווה. אני ממש צריכה התחלה טרייה."
"בחרת מקום מושלם. בשבתות יש בראנץ' משותף, כולם עוזרים לכולם. מאוד… הרמוני."
חייכתי בנימוס.
המבט שלה החליק אל המכונית שלי.
"או! אני רואה שחנית פה."
"כן. זה קרוב לדלת."
"ברור… רק שתדעי, אני בדרך כלל חונה שם. כבר שנים."
"אמרו לי שזה שייך לבית שלי."
"תמיד עמדתי שם, זה יותר נוח עם הקניות."
"אבל יש לך חניה משלך."
"כן, פשוט פה השמש אחרת. זה לא סודק את מושבי העור."
"ואז אולי הגיע הזמן להשקיע בעור טוב יותר," עניתי בשלווה.
לרגע האוויר קפא, ואז היא צחקה.
"את מצחיקה. אני מחבבת את זה. ברור שזה המקום שלך. מחר אביא לך מתנת בית חדש קטנה. אצלנו זה מנהג."
כשהיא הסתובבה והתרחקה, החיוך שלה לא ירד לרגע. שלי דווקא כן.
משהו אינסטינקטיבי וישן התעורר בי.
גבולות חייבים להציב מוקדם.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם. קפה, ארגזים, שקט. בדיוק על בקרים כאלה חלמתי בחודשים המרירים של הגירושים.
ואז דפקו בדלת.
ג'וסלין עמדה שם בשמלה ורודה בהירה, ובידיים שלה פאי עם רשת בצק מעליו. ממנו עלה ריח של קינמון ודלעת.
"בוקר טוב, שכנה! הבטחתי קבלת פנים כמו שצריך."
"זה באמת נחמד מצידך."
"אצלנו לוקחים הכנסת אורחים ברצינות. תחתכי אותו כשהוא עוד חמים. יש בו משהו מיוחד."
"מיוחד?"
"פתק קטן מהחברה החדשה שלך."
היא הלכה. סגרתי את הדלת והבטתי בפאי. המילה "מיוחד" נשמעה פתאום… לא נכון.
לקחתי סכין וחתכתי לתוך הבצק הזהוב. הלהב נתקע במשהו.
נייר.
משכתי אותו החוצה. עטוף בזהירות בניילון.
פתחתי.
מילה אחת.
שם אחד.
הספל נשמט מידי ונשבר לרסיסים על הרצפה.
אף אחד לא היה אמור לדעת.
עיר חדשה. מספר חדש. אין רשתות חברתיות. לא סיפרתי לאיש.
איך…?
פרצתי החוצה.
"ג'וסלין!"
היא עמדה ליד הערוגה כאילו היא סתם מתפעלת מההורטנזיות.
"או, הנה את! בדיוק הסתכלתי כמה שהן יפות."
"תפסיקי עם ההצגה. מאיפה את יודעת את השם הזה?"
"אני רואה שמצאת את ההפתעה. קיוויתי שכן."
"מאיפה השגת את זה?"
"זה מדהים כמה אפשר לדעת כששמים לב. ואני תמיד שמה לב, אלישיה."
גל קר עבר בי.
"ולגבי החניה… זה יהיה יותר נוח בשבילי. בעצם, יותר טוב לשתינו."
"ומה אם אני אומרת לא?"
"אנשים מדברים," אמרה בעליצות. "גם מהעבר. על כתובות, למשל."
הרגליים שלי ננעצו באדמה.
"ממחר אני חונה שם," הכריזה כאילו זו בדיחה. "ברוכה הבאה לשכונה."
ברחתי לכאן כדי לברוח מאדם אחד.
ועכשיו העבר עמד לי על המרפסת.
בשבועיים הבאים הדרישות של ג'וסלין רק התרבו.
קודם החניה.
ואז:
"אלישיה, תצבעי לי את הגדר? מפרק כף היד שלי כל כך רגיש."
עשיתי.
"בשבת יש לי מפגש קטן עם החברות. תוכלי לעזור להגיש אצלך בחצר?"
וכך מצאתי את עצמי עומדת בערב שבת עם מגשים בידיים, בזמן שנשים בשמלות פשתן צוחקות ולוגמות קוקטיילים.
"אלישיה, תביאי עוד מפיות!"
"עוד קרח!"
"נגבי, מישהי שפכה!"
ג'וסלין זרחה במרכז תשומת הלב.
"באמת," אמרה בקול רם, "אני לא יודעת איך הסתדרתי בלי אלישיה. היא תמיד קופצת כשאני מבקשת, נכון, מתוקה?"
"לכולנו יש תפקיד," עניתי בקלילות, למרות שהידיים שלי רעדו.
מהמטבח שמעתי את הצחוק.
"לפעמים גם לי היה טוב שיהיה לי משרתת קטנה," שמעתי את קולה של ג'וסלין. "עכשיו כבר אין לי ממה לדאוג."
משהו זעם ישן התעורר בי.
די.
חמקתי אל הבית שלה.
הדלת האחורית הייתה פתוחה.
מגירות. דואר. ניירות.
בסלון עמד שולחן כתיבה קטן מעץ אלון.
במגירה השלישית היה ערימת מעטפות קשורה בסרט.
מעליה — גלויה.
כתב היד היה מוכר.
"את חושבת שתוכלי להיעלם? לא תוכלי. אני אמצא אותך, אלישיה. תמיד אמצא אותך. באהבה, רוברט."
כבר פעם אחת קרעתי את הגלויה הזאת לשניים.
ועכשיו היא הייתה כאן.
התיישבתי.
ג'וסלין לא ידעה כלום. זה כנראה נפל לה מאיזה ארגז בזמן מעבר דירה, והיא פשוט השתמשה בזה כנשק.
היא ניחשה.
הפחד שחנק לי את החזה במשך שבועות התחיל להתרכך.
במקומו נכנסה נחישות קרה.
החזרתי הכול בדיוק כפי שמצאתי.
על השולחן היה מפתח כסף קטן עם המונוגרמה שלה.
חייכתי.
חמש דקות אחר כך הרכב שלה עמד ברחוב הבא, מאחורי ההורטנזיות.
כשחזרתי אל החצר:
"גברות! המסיבה נגמרה."
הצחוק השתתק.
"סליחה?" שאלה ג'וסלין.
"תספרי להן את האמת. שניסית לסחוט אותי עם חתיכה מהעבר שלי, בלי להבין מה זה באמת אומר."
החצר השתתקה.
"רוצות את האמת?" פניתי אליהן. "השם שבפאי הוא שמו של בעלי לשעבר. חמש־עשרה שנים של גיהינום. גם אחרי צו ההרחקה הוא עדיין מאיים. אם הוא יגלה איפה אני, הוא יבוא לכאן."
מישהי שאפה אוויר בחדות.
"עברתי לכאן כדי להתחיל מחדש. כדי שלא אצטרך כל הזמן להביט מעבר לכתף. אני רוצה ילד. אני רוצה שלום. בקרים שקטים. בית בטוח."
הנשים הסתכלו על ג'וסלין.
"זה… לא בסדר," אמרה אחת.
"זה אכזרי," לחשה אחרת.
אחת אחת הן הלכו.
"אני מצטערת," אמרה מישהי ונגעה בזרועי לפני שיצאה.
ג'וסלין נשארה לבד.
"אני… לא ידעתי," גמגמה.
אבל כבר אף אחד לא הסתכל עליה.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת.
השתיקה הייתה אחרת עכשיו.
סוף סוף היא הייתה שלי.
