בהתחלה נשמעה צעקה במסדרון.
ואז עוד אחת, כבר מעוותת, כאילו מי שצעק לא ראה קטטה — אלא את סופו של סדר ישן ומוכר.
בתא 32-B השותפים שלי כמעט הפסיקו לנשום לרגע.
הזקן ישב בלי לזוז, המגבת הרטובה מונחת לידו, והקשיב לקולות האלה כאילו ידע מזמן את הרגע המדויק שבו יגיעו.
מאחורי הקירות נשמעו מגפיים דוהרים.
לא אותם צעדים כבדים ואיטיים שהתרגלנו אליהם במשך חודשים כחלק מהשגרה היומית. הפעם אלו היו צעדים מהירים, חדים, צעדים של פקודות ושל שליטה.
ואז שתי דלתות נטרקו בחוזקה.
מישהו צעק את שמו של וילסון. מיד עצר את עצמו, כאילו הבין שהוא לא קורא לאדם — אלא לשם שכבר כמעט שייך למתים.
החברים שלי בתא הביטו בי לאט.
הם כבר לא התחננו, לא דאגו. הם הסתכלו עליי כמו שילדים מביטים בדלת פתוחה לחדר חשוך.
“זה היה אתה?”
הזקן הפנה אליהם עיניים עייפות.
“לא,” אמר בשקט. “אני פשוט הגעתי בזמן.”
המילים האלו היו שקטות יותר מהצעקות — אבל מפחידות בהרבה.
כי במקומות כמו “האבן הסיבירית”, הכלא המסוכן ביותר באזור, הסכנה האמיתית היא לא כוח.
הסכנה האמיתית היא הזמן — כשהוא מפסיק לעבוד בשבילך.
כמה דקות אחר כך איש כבר לא רץ במסדרונות.
עכשיו נשמעו צעדים כבדים ומסודרים. שמות נקראו בקול — לא בדרך הרגילה, אלא מתוך רשימות.
וזה היה הדבר שהכי שבר את האווירה המוכרת של הכלא.
השותף שלי העביר יד על פניו.
הוא היה מהאנשים ששרדו רק כי למדו מוקדם לזהות מתי הכוח מחליף צד.
“נזכרתי,” לחש. “דייוויס.”
הזקן לא ענה.
“אדם דייוויס,” חזר, כמעט בלי קול. “עורך הדין.”
הזקן כמעט עצם את עיניו.
פעם אמרו את השם הזה בצחוק.
אחר כך בלחש.
ואז הפסיקו לומר אותו בכלל.
בשנות התשעים הוא לא היה האיש הגדול ביותר.
לא היו לו מסעדות. לא שומרים בשערים. הוא לא אהב להצטלם ליד מכוניות יקרות או לצד אנשים עם דרגות.
הוא פשוט ידע הכול.
מי העביר כסף למי.
מי נתן הגנה למי.
מי חתם על ויתור.
מי ענה לטלפון באמצע הלילה.
מי התובע ששותה בימי שישי עם האנשים שהוא מנסה לשלוח לכלא בבוקר.
בגלל זה קראו לו “עורך הדין”.
הוא לא איים. לא דפק על שולחנות.
הוא פשוט הזכיר לאנשים דברים שהם רצו לשכוח.
ואחרי זה אנשים לא תמיד נעלמו.
לפעמים הם נשארו בחיים — אבל בלי עבודה, בלי בית, בלי חברים, ובלי התחושה שהעבר עוד יכול להיסלח.
עבור חלק מהם זה היה מפחיד יותר ממוות.
ועבור אחרים — הרבה יותר איטי.
השותף שלי לא הכיר אותו משמועות.
לפני שתים עשרה שנה הוא עבד עם כנופיה, ופעם אחת ראה תיק מסמכים בלי תאריך ובלי חתימה.
רק האות “D”.
אחר כך הבוס הורה לכולם לשתוק, לזרוק כל פתק ישן, ובמשך שבועיים הסתובב עם אבטחה אחרת.
חודש אחר כך גם הוא נעלם.
ומאז אותו רואה חשבון לשעבר הבין דבר אחד בוודאות:
יש אנשים שעושים את העבודה במו ידיהם.
ויש כאלה — שאחרים מרימים יד בשבילם.
אדם דייוויס היה מהסוג השני.
