כשאריה התחילה ללדת את הילד הראשון שלה ושל דייב, היא לא יכלה אפילו לדמיין שבעלה יהיה מסוגל לעזוב אותה בבית החולים – רק בגלל שאמא שלו התקשרה. המצב נעשה עוד יותר אבסורדי כשאריה גילתה למה בדיוק דייב היה חייב לעזוב בדחיפות. מה עושים במצב כזה?
מעולם לא חשבתי שאכתוב סיפור כזה. ובכל זאת אני כאן, כי הייתי חייבת להוציא את זה החוצה – וגם כי בעלי למד בסופו של דבר שיעור קשה מאוד.
אני בת 32, והייתי ממש על סף האימהות. בעלי, דייב, בן 34. תמיד הייתה לו מערכת יחסים מוזרה, כמעט תלותית מדי, עם אמא שלו.
מרלין היא מסוג האימהות שמסוגלות להתקשר לבן שלה בגלל הדבר הכי קטן, ולצפות ממנו שיעזוב הכול מיד.
“אריה, אמא התקשרה,” היה אומר דייב. “היא צריכה אותי. אני כבר חוזר.”
וכבר היה רץ אליה כאילו צריך להציל את העולם.
הרבה זמן זה אפילו נראה לי חמוד. עד היום שבו התחילה הלידה שלי.
הייתי בשבוע ה-38. ידעתי שזה יכול לקרות בכל רגע. ערב אחד התחילו הצירים. בהתחלה הכול היה בסדר. דייב החזיק לי את היד ועודד אותי.
“תנשמי, אהובה. עוד מעט הבת הקטנה שלנו תהיה כאן.”
כבר שש שעות הייתי בצירים כשפתאום הטלפון שלו צלצל. הוא יצא למסדרון. כשהוא חזר הוא נראה מתוח. כמה דקות אחר כך הטלפון שלו רטט שוב. הוא קרא את ההודעה, וראיתי על פניו שמשהו ממש לא בסדר.
“מה קרה?” שאלתי בקול רועד.
הוא הסתכל עליי כאילו אני מפריעה לו.
“אני חייב ללכת, אריה. אני חוזר מהר, מבטיח.”
“מה?!” כמעט נחנקתי כשעוד ציר חזק פילח אותי. “אני יולדת עכשיו! אני צריכה אותך!”
הוא נאנח.
“אני יודע. אבל אמא התקשרה. היא ממש צריכה אותי.”
“בשביל מה?” צעקתי. “אתה עוזב אותי בגללה?”
“אני מיד חוזר,” הוא חזר ואמר, נישק אותי במצח ויצא במהירות.
שכבתי שם ופשוט לא האמנתי.
האם זה באמת האיש שהתחתנתי איתו?
ברגע הכי פגיע שלי הוא השאיר אותי לבד.
ניסיתי להתרכז בנשימות שלי, ואז קיבלתי ממנו הודעה.
“אני כבר חוזר. אמא רק ביקשה קצת עזרה.”
“קרה משהו?” כתבתי לו בחזרה.
“לא. היא עשתה קניות והסלים כבדים מדי.”
הלחץ דם שלי מיד עלה.
הלחץ דם שלי מיד עלה.
“ברצינות? אני יולדת ואתה עוזב אותי בגלל שקיות קניות?”
“אל תהיי אגואיסטית, אריה. אמא צריכה אותי.”
הייתי בהלם מוחלט. אחת האחיות מיד שמה לב שמשהו לא בסדר.
“מה קרה?” היא שאלה כשהביטה במוניטור.
לחשתּי בין הדמעות:
“בעלי הלך. הוא עוזר לאמא שלו עם הקניות.”
האחות הביטה בי בתדהמה.
“הוא עזב אותך בזמן הלידה? בגלל קניות?”
הנהנתי.
“יש מישהו אחר שנוכל להתקשר אליו?”
“אבא שלי,” אמרתי. “הוא גר כמה רחובות מכאן.”
למזלי הוא היה קרוב. כשצלצלתי אליו הוא הגיע מיד, אפילו עם שקית אוכל מהיר ביד.
“איפה דייב?” הוא שאל.
סיפרתי לו את האמת. הצירים כבר נעשו צפופים יותר. הבת שלי כבר הייתה בדרך.
“גלוריה,” פניתי לאחות, “אפשר שתצלמו את הלידה? בעלי היה אמור לעשות את זה.”
“בוודאי,” היא חייכה בעדינות. “מתמחה יצלם, ואני אהיה כאן ואחזיק לך את היד.”
לא הרבה זמן אחר כך נולדה הבת היפה שלנו, גבריאל. בלי דייב.
מצד אחד שלי עמדה גלוריה, ומהצד השני אבא שלי.
כשהחזקתי את בתי בזרועותיי הרגשתי בו־זמנית אושר, אהבה וכאב עמוק.
“הוא עוד יתחרט על זה,” אמר אבא שלי בשקט.
כמה ימים אחר כך, כשכבר היה ברור ששתינו בסדר, אבא שלי לקח אותנו אליו הביתה. דייב הגיע לבית החולים רק כשכבר לא היינו שם.
הוא הפציץ אותי בהודעות, אבל לא עניתי.
השארתי לו מכתב וסרטון של הלידה על דיסק־און־קי.
במכתב היה כתוב:
“דייב,
זה הרגע שהחמצת. רגע שקורה רק פעם אחת בחיים. כשאני הכי הייתי צריכה אותך – אתה הלכת. הבת שלך הייתה ראויה לכך ששני ההורים שלה יהיו לידה ברגעים הראשונים שלה בעולם.
אני מקווה שעכשיו אתה מבין מה זה אומר להיות בעל ואבא.
— אריה וגבי”
כמה ימים אחר כך אבא שלי ערך מפגש משפחתי קטן לכבוד גבריאל. את דייב לא הזמנתי.
ובכל זאת הוא הגיע. שבור, מתחנן.
“בבקשה, תני לי להסביר.”
“להסביר מה?” עניתי. “שהקניות היו חשובות יותר מלידת הבת שלך?”
“טעיתי. הייתי בין הפטיש לסדן. תסלחי לי.”
“השארת אותי לבד ברגע הכי פגיע שלי. איך אני אמורה לסמוך עליך שוב?”
“תני לי להוכיח שאני יכול להיות אבא טוב.”
שתקתי זמן רב.
לבסוף אמרתי רק דבר אחד:
“זו ההזדמנות היחידה שלך. אני לא רוצה לשמוע מילים – אני רוצה לראות מעשים.”
מאז הוא מתנצל שוב ושוב.
אבל אני עדיין מחכה שגם אמא שלו תעשה את אותו הדבר.
ומה אתם הייתם עושים במקומי?
