האצבעות שלי התהדקו סביב דיסק־און־קי הפלסטיק הקר, ומשכתי באיטיות את היד מכיס הסינר.
“אם כולם כל כך רוצים חג יפה,” אמרתי וקמתי, “אז שיהיה יפה עד הסוף.”
הכיסא החליק חרש על הפרקט. אף אחד לא זז. רק הכפית של אחת הדודות שלי צלצלה על הצלחת ואז נפלה לתוך הרוטב. כשעברתי ליד השולחן, כבר לא ניגבתי בפעם השנייה את הרוטב מהצווארון שלי. רציתי שיראו.
על מסך הטלוויזיה עדיין רץ קונצרט חג אילם. התכופפתי, הכנסתי את הדיסק־און־קי לכניסה הצדדית ולחצתי על השלט.
המסך השחור הבהב לרגע והציג רשימת תיקיות בגוון כחול:
04_דירה.
05_ייפוי_כוח.
06_הקלטה_גלינה.
07_העברות.
איגור קפץ מהכיסא כל כך מהר שרגל הכיסא חרקה בחדות על הרצפה.
“מה את עושה?”
אפילו לא הסתכלתי עליו.
“שב. עוד לא סיימנו.”
אני לא יודעת מה גרם לו לשבת בחזרה — הטון שלי או הדרך שבה כל השולחן הסתכל עליו — אבל הוא התיישב. לא באמת. רק על קצה הכיסא, מתוח, ידיו על הברכיים, מוכן לקום שוב בכל רגע.
לא פתחתי קודם את המסמכים.
פתחתי את ההקלטה.
בשעה 21:14, ב־27 במרץ, נשמע קולה השקט והמוכר של גלינה פטרובנה מהרמקולים. אותו קול שבו תמיד השתמשה לדברים הכי מלוכלכים — רגוע, יציב, כמעט עדין.
“ברור שהיא לא תבין כלום. כשהיא בהריון היא בכלל לא חושבת עם הראש. תגידו לי רק מתי כבר אפשר באמת למכור את הדירה. איגור אומר שעדיף לסיים עם זה לפני הלידה. המקדמה תבוא לנו ממש בזמן.”
האוויר בחדר השתנה פתאום.
הוא נעשה כבד יותר.
אחד הדודים הפסיק לאכול.
אחת הדודות התחילה ללטף את הצלב שעל צווארה. האחיין שלי בן החמש־עשרה, שלפני רגע עוד הסתכל עליי בפחד, כבר לא מצמץ.
גלינה עמדה ליד הכיסא שלה, עדיין זקופה ומכובדת לכאורה — אבל פתאום נראתה כאילו שקעה בכמה סנטימטרים.
לא מתוך בושה.
אלא מפני שהקול שלה, קר ורשמי, מילא עכשיו את הסלון שלי ונלחץ על כולם כמו משקל.
“זה מזויף,” אמר איגור במהירות. “את בכלל מבינה מה את עושה?”
אז פתחתי את תיקיית 05_ייפוי_כוח.
צילום המסמך מילא את כל המסך.
מספר הזהות שלי.
הכתובת שלי.
השם שלי.
והחתימה בתחתית — דומה לשלי, בערך כמו שיד זרה מנסה לחקות בזהירות את הזווית של האותיות. בצד הופיעה הגדלה של החתימה.
הקו נשבר.
סוף השם נחתך.
ראיתי חתימות כאלה פעמים רבות בעבודה שלי.
זיוף מהיר, כזה שבונים עליו שאף אחד לא יבדוק באמת.
בלחיצה נוספת הופיעה ההתכתבות עם המתווך.
תאריכים.
שעות.
תמונות פרופיל.
סכומים.
5 באפריל, 11:26:
“המקדמה בסך 85,000 אושרה. מחכים לאישור מבעלת הנכס.”
5 באפריל, 11:31:
“היא עדיין לא יודעת. אנחנו עובדים דרך הבן שלה.”
5 באפריל, 11:33:
“זה ייסגר עד מאי?”
איגור לא החוויר בבת אחת.
בהתחלה רק הצד הימני של פניו רעד.
ואז השפה התחתונה שלו ירדה לאט, כאילו בלע עצם.
“אלה רק טיוטות עבודה,” אמר. “עוד שום דבר לא נסגר.”
לחצתי שוב.
דף חשבון בנק הופיע על המסך. השורות התחלפו בקצב קבוע, כמו מטרונום.
186,000 גריבנה — סגירת ההלוואה הישנה שלו.
312,000 גריבנה — השיפוץ של הדירה שלי.
11,000 דולר — המקדמה על הרכב שלדבריו “בלעדיו הוא לא היה מצליח לחזור לקצב חיים נורמלי”.
ובשורה האחרונה — ההעברה שלי עבור הערכת שווי הדירה.
אותו כסף שבו הוא שילם לאדם שהעריך את הדירה שלי לקראת המכירה.
“זה הקרקס האמיתי,” אמרתי, ולראשונה באותו ערב הסתכלתי עליו ישירות. “כשבעל חי שלוש שנים מהכסף של אשתו — ואז מנסה למכור לה את הדירה עוד לפני שהילד שלו נולד.”
“תכבי את זה,” אמרה גלינה פטרובנה בקול שקט, אבל כבר לא יציב. “אנשים אוכלים.”
“לא,” עניתי. “עכשיו שיקשיבו.”
הפעלתי את ההקלטה השנייה.
הפעם זה כבר לא היה המתווך.
זה היה הצחוק שלה — קצר, יבש, בלתי ניתן לטעות.
“למה לא? כל עוד היא בהריון צריך לסדר הכול. אחר כך היא תתחיל לדרוש זכויות, תלך לעורכי דין.”
“הכי חשוב כרגע שהדירה תהיה על השם של איגור. כי הבחורה הזאת חושבת שהכול פה שייך לה.”
בקצה הרחוק של השולחן מישהו לחש בשקט:
“אלוהים…”
