אור השמש הדרומי חדר דרך גג הזכוכית של מרכז השיקום ג’פרסון שבסנטה פה. החצר הפרטית נראתה יותר כמו אתר לאירוע יוקרתי מאשר מוסד טיפולי. מפות פשתן התנופפו ברוח החמה, כוסות קריסטל נצצו באור, בעוד ניחוחות של סנדלווד וורדים ניסו להסתיר את נוכחות הסבל.
במרכז הכול ישב רפאל קורטז — בן ארבעים, בכיסא גלגלים שעלה יותר מבתים שלמים. הוא התנהג כמו שליט שנלכד בתוך כלוב עשוי פלדה.
שנתיים קודם לכן היה הפנים שלקורטז אנטרפרייזס — אימפריה חסרת רחמים שבלעה חברות קטנות. כעת רגליו שכבו ללא תנועה, מזכירות לו את תאונת הטיפוס שלא רק שברה את עמוד השדרה שלו… אלא גם את גאוותו.
סביבו ישבו ארבעה חברים עשירים וצחקו: ג’רארד, מייסון, לוי וסיילס.
„רפאל, הקיסר הבלתי מנוצח!” הרים ג’רארד את כוסו. „אפילו הכבידה לא הצליחה לגמור איתך לגמרי.”
רפאל חייך חיוך דק.
„אני רק מעוכב זמנית,” השיב.
בקצה החצר ילדה בת עשר ניגבה ספסל. הסמרטוט יותר לכלך מאשר ניקה. נעליה קרועות, הג’ינס קצר. בלה מוראלס.
לצידה אמה, תרזה, שפשפה את האבנים בידיים עם ציפורניים מדממות.
ג’רארד פרץ בצחוק. „זאת הגאונה הקטנה?”
„כנראה סופרת כמה כסף יש לנו,” לעג מייסון.
רפאל הביט בילדה — וראה משהו מוזר בעיניה.
„בלה. בואי הנה.”
הילדה התקרבה.
רפאל שלף המחאה.
„מאה אלף דולר,” אמר. „אם תוכיחי שאני טועה.”
„ומה היא צריכה לעשות?” שאל לוי בצחוק.
רפאל נטה קדימה.
„תעמידי אותי על הרגליים.”
צחוק התפרץ.
תרזה אמרה בייאוש:
„בבקשה, אדוני… זה בלתי אפשרי…”
אבל בלה דיברה:
„ניסים הם רק דברים שהמדע עוד לא הבין.”
השקט נפל.
רפאל הביט בה.
„ולמה שאאמין לך?”
„כי אתה לא מאמין שמגיע לך להחלים.”
המשפט פגע בו.
בלה המשיכה:
„הגוף שלך זוכר. הראש שלך מחזיק אותך כלוא.”
למחרת בבוקר, בחדר סטרילי, כולם צפו.
בלה הניחה את ידיה על גבו.
„תגיד את זה.”
„מה?”
„שמגיע לך.”
רפאל רעד.
„מגיע לי…”
„יותר חזק.”
„מגיע לי להחלים!”
חום זרם דרך רגליו.
אצבעותיו זזו.
החדר כולו קפא.
„הוא זז…” לחש הרופא.
רפאל הרים את רגלו.
סנטימטר אחד בלבד.
אבל הבלתי אפשרי כבר קרה.
שלושה חודשים לאחר מכן הכול השתנה.
היוקרה נעלמה.
במקומה קם מרכז טיפולי.
שמו:
מרכז מוראלס.
לא קורטז.
מוראלס.
רפאל התעקש על כך.
כעת הלך עם מקל.
לפעמים גם בלעדיו.
יום אחד נתן מעטפה לבלה.
„זה לא תשלום. זו שותפות.”
בלה אמרה רק:
„תבטיח שכסף לעולם לא יחליט מי ראוי לריפוי.”
רפאל חייך.
„אני מבטיח.”
אנשים עמדו בתור.
להירפא.
לקוות.
להתחיל מחדש.
בלה ניגשה למיקרופון.
„ריפוי הוא לא נס. הוא הזכרות בכך שהגוף והנפש פועלים יחד.”
השקט ירד.
רפאל עמד זקוף.
ולחש:
„מגיע לי להחלים.”
הרוח ענתה:
לכולם מגיע.
