״אתם בטוחים שאתם רוצים להמשיך?״
המנחה שאלה זאת בשקט, וההתרגשות בקולה הייתה ברורה.
הקהל כבר צחק.
חלק מהאנשים צילמו בטלפונים.
אחרים זרקו הערות בקול.
״זה מופע כישרונות או בית אבות?״
ארבעת הגברים עמדו בדממה תחת אורות הזרקורים.
גרביון בלט לבן.
חצאיות טוטו ורודות.
ונעלי בלט שחורות.
השופט הקשוח ביותר חייך בזלזול.
״אדונים נכבדים, אתם באמת מתכוונים לרקוד בלט?״
האולם שוב התפוצץ מצחוק.
אבל ארבעת הגברים אפילו לא הביטו בקהל.
ניקולאי הוציא באיטיות תצלום ישן בשחור־לבן.
בתמונה עמדו חמישה רקדני בלט צעירים.
הוא נשק לה בעדינות.
״בשבילו,״ לחש.
התמונה הונחה בקצה הבמה.
ולראשונה השתרר שקט באולם.
לפני כמעט שישים שנה למדו ניקולאי, בוריס, אלכסיי, גנאדי ופאבל באותו בית ספר לבלט.
כולם חלמו יום אחד לעמוד יחד על במה גדולה.
דווקא פאבל המציא את הקטע החשוב ביותר שלהם — ריקוד על חברות, שבו ארבעה רקדנים משאירים מקום לחבר החמישי, כדי להזכיר שחבר אמיתי לעולם אינו נשכח.
נותרו רק שלושה ימים לבכורה.
אבל פאבל נהרג לאחר שהציל ילדה קטנה שכמעט נדרסה בידי משאית.
אחרי מותו החברים כבר לא הצליחו לבצע את הריקוד.
החיים הובילו כל אחד מהם לדרך אחרת.
אחד התגייס לצבא.
אחד הפך למהנדס.
השלישי היה למורה.
והרביעי עבד כנהג.
הבלט נשאר רק זיכרון.
ורק התמונה נשארה תמיד אצל ניקולאי.
בכל שנה היו החברים נפגשים ליד קברו של פאבל.
ויום אחד אמר ניקולאי:
״הבטחנו שנשלים את הריקוד הזה.״
בוריס חייך בעייפות.
״גם אם כבר נהיה בני שמונים?״
״גם אז.״
וכך הם התחילו להתאמן מחדש.
הברכיים כאבו.
הגב כבר לא נשמע להם.
הם נפלו.
צחקו על עצמם.
קמו.
והמשיכו.
חמישה חודשים אחר כך הם כבר עמדו על במת תוכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר במדינה.
ושוב צחקו עליהם.
האורות כבו באיטיות.
התווים הראשונים של המוזיקה נשמעו.
ניקולאי עשה את הצעד הראשון.
אחר כך את השני.
ושאר החברים הצטרפו אליו.
איש מהם לא ניסה להיראות צעיר.
כל תנועה הייתה אמיתית.
כנה.
כל מחווה סיפרה סיפור ארוך יותר מכל מילים.
הצחוק נעלם.
השופטת הפסיקה לחייך.
השופט הקשוח הוריד את משקפיו.
אפילו האנשים שלפני רגע צילמו אותם כדי ללעוג, הורידו את הטלפונים.
באמצע הריקוד בוריס איבד לרגע את שיווי המשקל.
ניקולאי תמך בו מיד.
אלכסיי וגנאדי עשו בדיוק אותו הדבר.
ופתאום הקהל הבין.
זו לא הייתה טעות.
כך בדיוק תוכנן הריקוד.
הוא סיפר על אנשים שבמשך כל חייהם לא נתנו זה לזה ליפול.
כשהמוזיקה הגיעה לשיאה, הופיעה על המסך הגדול התמונה הישנה של חמשת החברים.
האולם קפא.
ניקולאי הביט בתמונה.
״הגענו, פאשה…״
את התנועות האחרונות הם ביצעו סביב המקום הריק שבמרכז הבמה.
המקום שתמיד היה שייך לחברם החמישי.
המוזיקה דעכה.
כמה שניות של דממה מוחלטת.
ואז כל האולם קם על רגליו.
מחיאות כפיים סוערות מילאו את המקום.
רבים בכו.
השופט הקשוח היה הראשון שלקח את המיקרופון.
״לפני כמה דקות צחקתי עליכם.
היום אני מבקש את סליחתכם.
ראיתי את הגיל שלכם.
אבל לא ראיתי את העוצמה של ההבטחה שנשאתם איתכם.״
השופטת שאלה בשקט:
״מי היה אותו צעיר שבתמונה?״
״החבר הכי טוב שלנו,״ השיב ניקולאי.
״הוא נהרג כשהציל ילד קטן.״
באותו רגע קמה מהקהל אישה כבת שישים.
היא בכתה.
״אותו ילד היה אמא שלי.
לולא פאבל היה מציל אותה אז…
אני בכלל לא הייתי כאן היום.״
ארבעת החברים הביטו זה בזה בשקט.
ניקולאי הידק את אחיזתו בתמונה.
הוא חייך מבעד לדמעות.
כעבור ימים אחדים צפו במופע שלהם מיליוני אנשים.
אבל הם עצמם דיברו על דבר אחר לגמרי.
״לא ניצחנו בתחרות,״ אמר ניקולאי באחד הראיונות.
״רק קיימנו הבטחה שחיה איתנו כמעט שישים שנה.״
לאחר מכן הם חזרו אל בית הספר הישן לבלט שבו למדו.
על הקיר כבר הייתה תלויה הגדלה של אותה תמונה מפורסמת.
ומתחתיה נכתב:
״יש הבטחות שחיות זמן רב יותר מחיי האדם.״
תלמידה צעירה שאלה את ניקולאי:
״לא פחדת לעלות לבמה כשכולם צחקו עליכם?״
הוא חייך.
״לא.
מפחיד הרבה יותר לחיות חיים שלמים ולא לקיים הבטחה שנתת פעם לחבר אמיתי.״
באותו רגע הילדים שעמדו לידו היו הראשונים שמחאו כפיים.
כי הם הבינו משהו שמבוגרים רבים מעולם לא הצליחו להבין:
חברות אמיתית לעולם אינה מזדקנת.
ולחלומות אין גיל.
