אישה קשישה ריחמה על צעיר חסר בית והכניסה אותו לביתה. אך באותו לילה היא התעוררה לצלילים חרישיים של צעדים מתקרבים למיטתה… ומה שעשה הנער מיד לאחר מכן הקפיא את דמה.
לצעיר כבר לא היה לאן ללכת. משפחתו הפנתה לו עורף, חבריו נעלמו. קרוב רחוק, מתוך רצון לעזור, הציע לו לעבור לגור אצל אישה מבוגרת שחיה לבדה בדירה מרווחת — גם לה תועיל חברה, ולו יהיה סוף־סוף קורת גג מעל הראש.
כשהגיע, כל מה שהיה ברשותו היה תיק גב קטן: שתי חולצות, מחברת ותמונה דהויה של הוריו שכבר לא היו בין החיים. הוא היה שקט וצנוע, דיבר בעיניים מושפלות. לבה של האישה התרכך מיד. היא נתנה לו אוכל חם, הוציאה עבורו בגדים ישנים של בנה, והכינה לו חדר — אותו חדר שבו גר פעם בנה לפני שעזב את הבית.
באותו ערב היא הלכה לישון בתחושה מרגיעה: אולי אלוהים שלח אליה את הנער הזה כדי להפיג את בדידותה. לראשונה מזה שנים הרגישה שוב שיש לה תפקיד, שיש בה צורך.
אך השינה לא הגיעה בקלות. הרצפה חרקה בשקט מהחדר הסמוך, והאי־שקט לא הניח לה לנוח. היא כמעט נרדמה, כאשר צליל עדין פילח את הדממה — חריקת דלת.
באור הלילה העמום היא ראתה את הנער נכנס לחדר.
משהו היה בידו.
פניו כבר לא היו עדינות — הן נעשו ריקות, קרות, זרות.
הוא התקדם לאט, ללא קול, כל צעד מחושב. האישה נשארה ללא תנועה, העמידה פנים שהיא ישנה, בעוד שבתוכה התפללה בשקט.
ואז היא ראתה — הוא הרים כרית.
„כך יהיה טוב יותר לשנינו,” לחש.
ברגע אחד הכרית נלחצה על פניה.
האישה נאבקה בכל כוחה שנותר, הצליחה להדוף את הכרית ולצעוק לעזרה. השכנים פרצו פנימה ברגע האחרון.
כאשר המשטרה הגיעה, האמת נחשפה: הנער לא היה מי שטען להיות. הוריו מתו שנים קודם לכן ב„תאונה” — אירוע שהוא היה עד לו, אך מעולם לא הסביר. מאז נדד תחת שמות בדויים, כיוון את מעשיו כלפי נשים מבוגרות ובודדות, ותכנן להסוות את מותן כתאונות… כדי להשתלט על בתיהן.
