בדיוק סידרתי את השולחן לארוחת ערב כשהטלפון שלי צלצל. זה היה ערב שלישי בדצמבר, כמה ימים לפני חג המולד. בבית התערבב ריח של עוף צלוי עם נר וניל, הילדים התווכחו בסלון, ובפינה היו מתנות חצי עטופות. כשעניתי, זה היה איתן. הוא אמר שהוא כבר יצא מהעבודה, אבל יעבור בחנות לקנות עוד מתנה אחרונה. צחקנו על כך שהאוכל יתקרר. הוא הודה לי שאני מחכה לו. אמרתי לו שימהר הביתה.
השיחה הפשוטה והחמה הזאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולו של בעלי.
עברה שעה. ואז שתיים.
הצלחת שלו נשארה מכוסה על השולחן. הוא לא ענה להודעות. כשהמשטרה מצאה מאוחר יותר את רכבו ליד דרך צדדית ביער — הדלת פתוחה, והטלפון והארנק בפנים — הפאניקה התחלפה לאט בחוסר אמון.
חיפושים החלו. כלבים, מסוקים, אינסוף שאלות.
ואז הכול הלך ודעך.
רשמית, איתן הוכרז נעדר.
לא רשמית… אנשים כבר דיברו עליו בלשון עבר.
אני מעולם לא.
את המעיל שלו השארתי ליד הדלת, ובכל ערב הנחתי צלחת נוספת על השולחן. כי התקווה לא צועקת — היא מתמידה בשקט.
שש שנים חלפו.
החיים המשיכו, גם אם חלק ממני נשאר תקוע באותו ערב בדצמבר. הכלב שלנו, מקס, הפך לבן לווייה שלי. לעיתים קרובות הביט בדלת, כאילו הוא מחכה למישהו.
בערב אחד במרץ מקס התחיל לשרוט את הדלת, וכשחזר, החזיק משהו בפיו.
הנשימה נעצרה בי.
זה היה המעיל של איתן.
מקס רץ מיד לכיוון היער, נעצר מדי פעם לוודא שאני בעקבותיו. הוא הוביל אותי אל מבנה נטוש, כמעט מוסתר לגמרי בין העצים.
נכנסתי פנימה.
ושם הוא היה.
איתן.
חי.
רזה יותר, מבולבל.
הוא לא ידע את שמו.
מאוחר יותר הרופאים הסבירו: פגיעת ראש גרמה להפרעת זיכרון קשה. במשך שנים הוא שוטט, בלי לדעת מי הוא.
ההחלמה הייתה איטית.
הילדים התקרבו אליו בזהירות, בלי שאלות ובלי ציפיות.
איתן לא זוכר את חיינו המשותפים.
אבל הוא למד להיות נוכח.
ועכשיו, כשאני מניחה צלחת נוספת על השולחן…
מישהו באמת חוזר הביתה כדי לאכול ממנה.
