״אמא…״
המילה נאמרה בשקט.
כמעט בלחש.
אבל עבור אלכסנדר היא נשמעה חזק יותר מכל צעקה.
הוא קפא במקומו.
בלי לנשום.
בלי למצמץ.
בלי להאמין למה ששמע.
גם לוסי קפאה.
דמעות זלגו על לחייה.
סופיה הקטנה עמדה מולה, רועדת כולה.
והביטה בה כאילו פחדה שינטשו אותה שוב.
מיד אחריה דיברה ולנטינה.
גם היא, לראשונה זה חודשים ארוכים.
״אל תלכי…״
רגליו של אלכסנדר כמעט קרסו.
שנה וחצי.
שנה וחצי של דממה מוחלטת.
וכעת בנותיו שוב דיברו.
אבל לא אליו.
אל אישה אחרת.
ודווקא זה כאב לו יותר מכל.
לוסי כרעה ברך מול הילדות.
״אני לא אמא שלכן, אהובות שלי.״
קמילה פרצה בבכי.
״אנחנו יודעות…״
אלה היו המילים הראשונות שאלכסנדר שמע מפיה מאז הלווייתה של ילנה.
משהו נשבר בתוכו.
לפתע הבין אמת קשה.
כל החודשים האלה הוא לא נלחם למען בנותיו.
הוא נלחם באבל של עצמו.
הוא קנה להן צעצועים.
סוסי פוני.
פארקי שעשועים.
טיולים.
את הרופאים הטובים ביותר.
אבל אפילו פעם אחת לא הרשה לעצמו פשוט לשבת לידן ולבכות איתן.
לוסי עשתה את מה שאיש אחר לא הצליח לעשות.
היא לא ניסתה להחליף את אמן.
לא ניסתה לרפא אותן.
לא ניסתה לשנות אותן.
היא פשוט הייתה שם.
בכל יום.
כשהבנות סירבו לאכול.
כשהתעוררו מסיוטים.
כשישבו בדממה ליד החלון.
כשעיינו שוב ושוב בתמונות הישנות של ילנה.
לוסי ישבה לצידן.
לפעמים בשקט.
ולפעמים סיפרה להן על אמה שלה, שגם אותה איבדה בילדותה.
ולאט־לאט הילדות החלו להיפתח.
אבל אלכסנדר כלל לא ראה זאת.
מפני שכמעט אף פעם לא היה בבית.
באותו רגע נכנסה למטבח גברת קרמייקל.
עוזרת הבית המבוגרת נעצרה בפתח הדלת.
״סוף סוף.״
אלכסנדר הביט בה בתמיהה.
״מה?״
האישה נשפה אנחה עמוקה.
״סוף סוף מישהו אמר את זה בקול.״
״אמר מה בדיוק?״
היא הביטה הישר בעיניו.
״הבנות לא הפסיקו לדבר רק בגלל שאיבדו את אמא שלהן.״
אלכסנדר קימט את מצחו.
״למה את מתכוונת?״
״באותו יום הן איבדו את שני ההורים שלהן.״
המילים הללו כאבו לו יותר מכל סטירה.
״זה לא נכון.״
״זה נכון מאוד.״
לראשונה בעשרים שנות עבודתה, גברת קרמייקל לא הסיטה את מבטה.
״אחרי ההלוויה נעלמת.״
״חיית במשרדים.״
״במטוסים.״
״בישיבות.״
״בבתי מלון.״
״אבל לא כאן.״
״לא לידן.״
אלכסנדר רצה לענות.
אבל לא הצליח.
מפני שהיא צדקה.
לוסי אחזה בעדינות בידיהן של הבנות.
״הן התגעגעו אליך בכל יום.״
סופיה הנהנה.
״חיכינו…״
דמעות זלגו על פניו של המיליארדר.
לראשונה מזה זמן רב הוא כרע ברך.
בגובה העיניים עם בנותיו.
״תסלחו לי.״
שלוש הילדות הביטו בו.
כמה שניות.
שניות שנראו כנצח.
ואז קמילה עשתה את הצעד הראשון.
וחיבקה אותו.
מיד אחריה ולנטינה.
ואז סופיה.
אלכסנדר פרץ בבכי.
בכי אמיתי.
לראשונה מאז מותה של אשתו.
לראשונה הרשה לעצמו להרגיש את הכאב שכל כך הרבה זמן הסתיר מאחורי העבודה.
מאוחר יותר באותו ערב ישבו הוא, בנותיו ולוסי יחד במטבח.
הם אפו עוגיות.
קמח היה מפוזר בכל מקום.
השולחן נראה מבולגן להפליא.
אבל הבית, לראשונה אחרי שנה וחצי, שוב הרגיש חי.
לפני שלוסי יצאה, אלכסנדר ניגש אליה.
״אני חייב לבקש סליחה.״
היא חייכה.
״לא ממני.״
הוא הביט בבנותיו.
והבין.
למחרת ביטל את כל נסיעות העבודה שלו לחודש שלם.
אחר כך לעוד חודש.
ואחר כך לעוד אחד.
לראשונה זה שנים רבות, המשפחה הפכה עבורו לחשובה יותר מהעסקים.
וכעבור כמה חודשים שאלה אותו אחת הבנות בזמן ארוחת הבוקר:
״אבא, גם היום תהיה בבית?״
אלכסנדר חייך.
החיוך המאושר ביותר שחייך אי פעם.
״כן.״
ומאותו יום אף אחת מהן כבר לא הטילה ספק בתשובה.
כי לפעמים ילדים לא צריכים את האבא העשיר ביותר בעולם.
הם פשוט צריכים אבא שבוחר להישאר לצידם.
